בני נוער מדברים את זה
צבא
מאת: מריה שוקלין
הזמן שלי בצבא עד עכשיו הוא אחד הפרקים הכי משמעותיים שחוויתי בחיים. בניגוד למה שרבים מרגישים, אני באמת נהניתי בטירונות – מהאינטנסיביות, מהתחושת שייכות, מהחיבור לצוות ומהמשמעת שנכנסה לי מתחת לעור. עכשיו, כשאני עוברת לאימון המתקדם, אני מרגישה שהדרך רק מתחילה – ואני נחושה להמשיך הלאה, עד לקצונה. יחד עם זאת, זו לא דרך פשוטה. יש רגעים קשים, במיוחד חברתיים ופיזיים. הדרישות גבוהות, רמת הכושר שנדרשת מאיתנו כמעט קיצונית, ולעיתים זה מתסכל למצוא את עצמי לא בין המצטיינות – דווקא אני, שכל חיי הייתי רגילה להצטיין בכל דבר שאני נוגעת בו. זה דורש ממני להתמודד עם חולשה, עם פגיעּות, עם היכולת להיות ”מספיק טובה“ גם כשאני לא ”הכי טובה“. ובכל זאת, דווקא מהמקום הזה – של מאמץ אמיתי, של כאב ושל צמיחה – אני מרגישה שהשירות הזה מעצב אותי מחדש. הוא מלמד אותי על התמדה, על ענווה, ועל סוג אחר של כוח – לא זה שבמדדים, אלא זה שבנפש.
מאת גיא קרסו
אני התחלתי עם זמן תפסן במקרה, אני חשבתי שזה רק התנדבות לעשות את השעות שלי ב״ כתיבה״ אבל כל רגע אני מבין מחדש את גודל העניין, יום אחד אני בפגישות זום יום אחר אני במשרד במקום תפס״ן ואז מתוך שום מקום אני בפגישה ענקית מספר את הסיפור המפגש שלי עם התפסן ומקבל תעודת התנדבות. אני לצערי עומד לסיים בקרוב את זמני בתפסן בשל כך שאני מסיים יב ומתחיל מסלול חדש אבל מה שזה הביא לי היה מדהים , המפגשים עם חברי תפסן והכתיבה ואני אהיה כל כך שמח עם עוד אנשים יקבלו חוויה דומה לשלי.
Dirty Mind
By Mohamad k.
You're in your dirty room and where are you going to start cleaning up this mess and how are you going to start living again? You feel like a child and an adult at the same time. How are you going to forgive yourself for being the way you are? You're exhausted from carrying your own thoughts. You'll never get out of here. You're terrified that you'll never be comfortable. You want to be something beautiful but you don't even try anymore.
Empty house
Poem of Mohamad Kheil, Jaffa
In an empty house, I wander alone
Where memories of joy now only moan
The echoes of laughter, long since gone
Leave me in silence, like a stone.
The rooms that once rang with vibrant cheer
Now stand bare, devoid of any fear
The furniture, all neatly in place
Awaits the day when life will grace.
But for now, the emptiness is strong
And fills my heart with a heavy song
I roam these halls, lost in thought
My footsteps are the only sound I've brought.
The windows, once bright with sunshine light
Now dim, reflecting only night
The curtains sway gently in the breeze
As if trying to soothe my tearful pleas.
In this empty house, I search for peace
But find only solitude, cease
The beauty of the past lingers still
Echoing through the silent thrill.
סערה ברחובות
מאת מרעי שבאיטה, יפו
יום שישי גשום זה היה, זרמי גשם ברחובות,
הגשמים יורדים דקות ארוכות ומפסיקים לשניות אחדות, כשהעננים נרגעו החלטתי לנסות ולהתהלך לבית הספר, בליבי הרגשת צער התערבבה עם קולות הברק העזים, שבשלב מסוים חדלו מלהשמיע רעשים, לאחר שקט ארוך חזרה הסערה ברחובות, וליבי התמלא בשיטפונות שוב.
את המטרייה גנב לי חבר שברגע הגשמים בטח נהנה לו ושר, ואני הייתי עירום מול הגשם העז, חלש ומפוחד.
עוד פעם ברק חזק הכה ברחובות העיר,
ומתוך סקרנות הרמתי את ראשי כדי להביט במראה הכחול, בתוך הסערה, ראיתי אותך, פייה מארץ הפלאות, יפה כמו זר פרחים צבעוני.
פנייך הזכירו לי את הקיץ, ושמש זרחה לה בליבי בתוך הסערה הנועזת שחדלה מלהפסיק.
באותו רגע, דמיינתי שאני מזמין אותך תחת חסותי ומגן עלייך מפני הגשם הרשע, דמיינתי אותנו מתהלכים אל תוך הסערה ושוכחים מכל רע.
ביחד, יד ביד.
ואז, בזמן שאני מביט ביופייך,
הפסיקה הסערה ובתוך רגעים שמש צצה לה בין העננים.
שם הבנתי, שכשהחורף יגיע אזכר בך ובפנייך היפות, ובתוך סערה תמיד שמש תזרח לה בליבי.