מהי כליניקא פסיכואנליטית של מתבגר? 

​

זו כליניקא אשר נעה בין שתי הנחות מוצא בסיסיות, בין מה שהינו מן האחר לבין מה שהינו מן האחד. האחת נשענת על כל מה שהינו מן הסמלי: המסמן, החוק, המבנה, החברתי, המוסדי, המובן, והיא מובילה לפירוש, למובן, למשמעות. האחרת מפנה אל מה שמגיע מהנחת ההתענגות של האחד, והיא מובילה לשיום ולמיקום של אותה התענגות. הפרקטיקה על פי האחת היא בעיקרה סמנטית-דיאלקטית, דיאלקטיקה של הסובייקט והאחר, ועל פי האחרת היא הליכה בעקבות התו הא-דיאלקטי של ההתענגות האוטיסטית והגוף הממשי. על האחת נוכל לומר שהיא  באופן טיפוסי כליניקא של ״הילד״ ואילו על האחרת שהיא זו של ״המבוגר״ - כאשר שני המסמנים הללו אינם בהכרח עניין של גיל. 

​

בהוראתו של לאקאן תנועה זו מבטאה גם את האופנים המשתנים בהם הוא דיבר על האחר: בהנחת המוצא הראשונה מדובר באחר אבסולוטי, שכולל בתוכו אף את החוק שלו עצמו, את המסמן שלו עצמו, שהינו המסמן של האחר כמיקום של החוק - מה שלאקאן כינה שם-האב; בהנחת המוצא השנייה מדובר על האחר כלא-קיים ועל הדחייה של שם- האב כדחייה מבנית מוכללת. 

​

הטלטלות שעוברות בעצם הימים האלה הרשויות של המדינה: השופטת, המחוקקת, המבצעת, מלמדות אותנו שהעסק עם החוק והסמלי מסובך היום הרבה יותר מאשר בעבר. זה גם מה שאנו למדים מתוך אי-הנחת הגוברת והולכת במערכת החינוך. תהליך הסימבוליזציה של האחר היכן שהשפה מנסה לתפוס חזקה על הדחף, על ההתענגות, כושל יותר ויותר ונותרת שארית שלא מוותרת במאבק על החזקה (באמצעות החינוך, החוק, הניהול, הציווי וכן הלאה). 

​

שארית זו היא אותו חלק בהתענגות שלא נכנע למסמן - זו אותה רוח פרצים, או רוח רפאים, שמערערת את המוחלטות של הסדר הסמלי, החברתי, החוק, רוח שמטלטלת את הבית מבפנים ומבחוץ יחד עם כך שבלעדיה אין קיום לבית ככזה. אלא ששארית זו שמסרבת לבעלותו כמו גם לחזקתו של האחר, שמסרבת להפוך לחלקיק של האחר, בה בעת נותרת כלולה באחר זה. כלומר, היא חור באחר, חור של התענגות, של דחף. חור בתחפושת של מסמן סינגולרי שנבדל משאר המסמנים – שכן הוא לא מגיע מהאחר ומתכתיביו, אף שבלעדיו אין למסמנים האחרים כל ערך עבור הסובייקט.

​

שארית זו היא נקודה של נשירה של הסובייקט מן האחר שמאפשרת, יחד עם כך, גם את הערך והקיום של האחר עבורו. למעשה האחרוּת היחידה שנותרת באמת במצב זה היא של אותו חלקיק הטרוגני, דחפי, לא מאולף, אלא רק לכאורה, בלב האחר הסמלי החברתי שביחס לחלקיק זה הוא לא קיים. 

​

שני דברים חשובים נובעים משני הקטבים האלה בכליניקא של המתבגר: בקוטב האחד הדיבור הוא צורה של פניה לאחר כמכשיר של קומוניקציה, בקוטב השני הדיבור הינו מכשיר של התענגות. מן הקוטב האחד אנו מגיעים אל האיווי אשר תמיד מתחיל כאיווי של האחר, ומן הקוטב השני אנו מגיעים אל ההתענגות שהיא ביסודה אוטיסטית, כלומר על פי הכליניקא הזו אנו כולנו מקרים ״על הרצף״. 

​

המתבגר הוא באופן מובהק ״אתר הניסויים״, אתר ההתרחשות של ההתנגשות בין שתי הקטבים הללו, שני קטבים שנוכל אף לראותם כשתי כליניקות, התנגשות אשר באופן אידיאלי אמורה לייצר סובייקט אשר מתענג באיווי הממשי שלו, כדי להיות חי כמבוגר. להתנגשות הזו אנו נותנים את השם נשירה. לא משום שזו הפעם הראשונה שהאופרציה הזו כנפשית באה לידי ביטוי, אלא משום שאז היא עומדת במבחן היותר עז. 

​

התנגשות זו עומדת בבסיס העמדה שמנחה את הלימוד בתכנית שהכליניקא של המתבגר תובעת הכשרה מיוחדת. על כך נוכל להוסיף גם את זאת שכפי שפרויד פנה להיסטרית ולאקאן לפסיכוטית כדי לנסח את הכליניקא של הנברוזה ושל הפסיכוזה ביחס לנקודת המוצא של נקודות הנשירה מן הגוף כך גם נוכל לפנות למתבגר כדי ללמדנו על גוף זה בנקודה קריטית של חייה של ההוויה המדברת, ולשאול מה נוכל ללמוד ממנו ביחס לשאלות של הבעלות והחזקה בגוף זה שמשתנה ושמתחיל לחלום חלומות חדשים ביחס לגופו של האחר.